פגשנו את רחל, ממייסדות הקיבוץ ומהעובדות הותיקות במפעל. רחל חלקה עימנו את זכרונותיה משנותיו הראשונות של המפעל, וסיפרה לנו על אהבתה ליצירה.
במשך שנים רבות טיפלתי בתינוקות הקיבוץ בבית התינוקות, ועסקתי בחינוך וגיבוש תפיסת החינוך בקיבוץ. כעבור שנים העבודה החלה להקשות עלי וחיפשתי מקור תעסוקה אחר. בשנת 1985 קיבלתי הצעה ממנהלת המפעל דאז להצטרף לעבודה.
מהרגע בו התחלתי לעבוד במפעל התאהבתי ביצירת הפסיפס. הרגשתי שהאבנים הן כל יכולות; הן לא בוכות, הן לא דורשות. העבודה היתה פחות תובענית מהעבודה בבית הילדים והיא סיפקה את הצד היצירתי שבי. אהבתי את הנחת שבעבודה עם האבנים, את ההתמסרות של האבן והתאמתה ליצירה הגדולה.
רבות מהיצירות שלי באותה התקופה היו כתיבת אותיות לברכות, וכתובים מן התנ״ך לפסיפס שיועד לבית הכנסת ׳אור תורה׳ בעכו .
בתחילת עבודתי (ולעיתים עד היום) מחשבתי מוקדשת רבות לתהיות לגבי עבודתי. כיצד לחתוך את האבן שתתאים ביותר ליצירה עליה אני עובדת כעת? אני חושבת ללא הפסקה על שיטות וטכניקות לייצור הפסיפס מנקודת מבט אומנותית ומקצועית. אחרי הרבה שנים במקצוע, הפסיפס מלוה אותי במחשבותי...
בשלהי שנות ה 60 העבודה במפעל השתנתה. החלו לייצר פסיפסים המשלבים מתכת ואבן: חנוכיות , מחזיקי ספרים , עמודי ברזל משולבים פסיפס. התפיסה הטכנית היתה עבודת הדבקה בשיטה ייחודית: מחברין את חלקי הפסיפס במפעל, ולאחר מכן מתקינים אותו בשטח.אחת היצירות שאני שומרת לה מקום חם בליבי היא יצירת עץ הזית בירושלים. בפסיפס זה השתמשנו בפעם הראשונה באבן מקיבוץ שדות ים- אבן קיסר. מאז החלו להגיע למפעל אבנים בצבעים עזים: ירוק זית, ירוק תמנע… אבנים בצבעים מרהיבים שהפרו את דמיונינו והכניסו משב רוח רענן לעבודות הפסיפס. בניגוד להיום, אז היה באפשרותנו לאסוף אבנים וסלעים גולמיים- ומהם לחתוך את אבני הפסיפס בהן השתמשנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה